דבר הרַבָּה

אור לכ"ו תמוז תש"פ 17.7.2020
דרשה לפרשת מטות-מסעי/ הרבה דקלה דרוקמן
קהילת מגן אברהם

שבת שלום!

במקור תכננתי לדבר היום על בנות צלופחד שמפציעות באופן מפתיע שוב בפרשת השבוע שלנו, אחרי שלכאורה סיפורן נסגר עוד בפרשה הקודמת. אך, כפי שקורה שוב ושוב בשבועות האחרונים, האקטואליה פלשה (גם) לתוך התכניות שלי והחלטתי לדבר על נושא אחר – בניסיון לומר משהו לא רק על פרשת השבוע אלא גם על המציאות המשתנה בה אנחנו חיים.

פרשת השבוע, מטות-מסעי, חותמת את חומש במדבר ומהווה חיבור בין שתי פרשיות שבשנים מעוברות נקראות בנפרד. היום אבקש להתמקד בראשיתה של אחרונת הפרשות, פרשת מסעי, שנפתחת בסיפור על 42 מסעות שעברו אבותינו ואימותינו במדבר סיני.

קריאה מהירה של הפסוקים יוצרת רושם של זרות, זה לא הסגנון שאנחנו רגילים לו בדרך כלל בתיאור מסעותיהם של בני-ישראל במדבר. בעוד שאנחנו רגילים להיסטוריה, כאן נראה שיש לפנינו כרוניקה.

המונח כרוניקה משמעו דיווח "נקי" ולא שיפוטי של עובדות ואירועים על פי סדר התרחשותם. בראשית תקופת הקורונה שמענו כולנו כרוניקות כשקיבלנו באתרי החדשות דיווח על סדר יומו של כל חולה קודם לבדיקה: איפה הוא היה ומה הוא עשה. זו לא הייתה כוונת המשורר, אבל כך למדנו על העדפות והרגלים באנאליים ולא מעניינים במיוחד – איפה חולה א' שתה קפה? היכן חולה ב' מעדיפה לערוך קניות. מה הם עשו ביום ראשון, מה ביום שני, וכן הלאה בסדר כרונולוגי. זוהי כרוניקה.

הכרוניקה נותנת משקל זהה לאירועים חשובים יותר ולאירועים חשובים פחות, המטרה היא רק לתעד את האירועים שהתרחשו. לקניות בסופר יש אותו משקל כמו לאכילת ארוחת בוקר לצד אהוב או אהובה, לתדלוק בתחנת דלק יש אותו ערך כמו לביקור חולים או לזמן איכות של הנכדים עם סבא וסבתא.

היסטוריה לעומת זאת מתמקדת רק באירועים החשובים, נותנת להם הקשר ופרשנות שיוצרים סיפור, בדרך מתבצע סינון והיררכיה, כך שאנחנו מתעלמים מאירועים שבהסתכלות אחורה לא נראים חשובים ומעצימים אירועים אחרים.

עכשיו, כשההבדל הזה נמצא אצלנו בראש, אני מציעה לגשת לפסוקים הראשונים של פרשת מסעי ולחשוב אם הם מתארים כרוניקה או היסטוריה (במדבר, פרק ל, פסוקים א-מט)
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה הי בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת. וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל. וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה. וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם. וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף. וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה. וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ. וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה. וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת. וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה. וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ. וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה. וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה. וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה. וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר. וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה. וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת. וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת. וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח. וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה. וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת. וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן. וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד. וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה. וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה. וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר. וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ. וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם..." וכן הלאה...

על פניו מדובר בכרוניקה, תיאור רציף של מסע: היינו פה, אחר כך הלכנו לשם, חנינו ואז הלכנו לעוד מקום. קצת תיאורים מסביב של כמה דברים שקרו בדרך. סך הכל רשימה ארוכה ו"יבשה", שמעלה את השאלה למה בעצם היא חשובה? מה הערך ההיסטורי המשמעותי שיכול להיות לה ומצדיק לסיים איתה את ספר במדבר?

אבל בקריאה שנייה מתחילים לשים לב לשמות של המקומות- חלקם זכו לשמות יפים כמו "הַר שָׁפֶר", "קָדֵשׁ" ו"מִתְקָה", וחלק נקראים "חֲרָדָה" או "מָּרָה" ואפילו "ִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה". השמות האלה הם לא שמות גיאוגרפיים מקוריים, אלא שמות סמליים. הם מתארים את החוויה של בני ישראל באותם מקומות ואת הערך שנתנו לה במבט לאחור. התיאור לא מתמקד במקומות עצמם, אלא בדרך בה בני ישראל זוכרים אותם.

כלומר, בני ישראל הם אלו שכתבו בדיעבד את כרוניקת המסע שלהם באמצעות הזיכרון שלהם. וזהו גם המסר - אנחנו אלו שכותבים את מסע חיינו, ובוחרים אילו שמות לתת לתחנות שבדרך.

אבי החסידות, הבעל שם טוב, הסביר שהפרשה לא מתארת היסטוריה אלא אקטואליה, את כל מסעות החיים המפרכים שכולנו עוברים, על הטוב ועל הפחות טוב שבדרך. כשמסתכלים אחורה על הדברים שכבר עברנו בחיים רואים שיש בהם גם וגם- גם הצלחות וגם קשיים ואתגרים, גם חלקים טובים יותר וגם חלקים טובים פחות. אבל לפעמים עצם ההסתכלות אחורה מאפשרת נקודת מבט שלא הייתה לנו ברגע עצמו. דברים שבזמן שקרו לנו הרגישו איומים ונוראים- בראי הזמן נראים קשים פחות או משמעותיים פחות, לחלופין אנחנו מגלים שהם לימדו אותנו משהו או היו זרז להתפתחות אישית שלאו דווקא הייתה מתרחשת בלעדיהם. נקודת מבט רחוקה יותר מאפשרת פרספקטיבה אחרת.

אנחנו נמצאים כרגע בתוך תקופה מאוד מורכבת, מאוד שונה. תקופה שהיא לא רק אישית שלנו אלא כלל-עולמית. כל שינוי במצב התחלואה, בהגבלות, בידע על הקורונה, במצב הכלכלי עשויים לזעזע את חיינו וההשפעה עלינו כרגע היא עצומה. אבל אם נדמיין 100 שנים קדימה- איך התקופה הזו תיזכר מבחינת העולם? ומה אם ננסה לדמיין 10 שנים קדימה? יש סיכוי גדול שבעוד 10 שנים כשנספר על מה שקרה בתקופת הקורונה נספר את הסיפור אחרת לגמרי מאיך שאנחנו חווים אותו עכשיו. בראי הזמן המשמעות שניתן לדברים שקרו לנו כנראה תהיה אחרת.

אגדה מפורסמת שקיימת בהרבה מסורות מספרת על מלך, בגרסאות היהודיות בדרך כלל מייחסים אותה למלך שלמה, שביקש מהעבד שלו שימצא לו טבעת שתגרום לאדם עצוב להרגיש טוב יותר ולאדם שמח להמעיט את שמחתו. אחרי הרבה חיפושים וניסיונות כושלים, הוא הגיע לצורף פשוט, שכששמע מה מבוקשו הוציא טבעת פשוטה וחרט עליה שלוש מילים. כשעבדו של שלמה המלך הגיע אליו עם הטבעת, שלמה חייך בשמחה, אבל מיד כשהביט בה נעצב. ואז שב וחייך. המשרתים של המלך שאלו אותו- מה כתוב על הטבעת? ושלמה המלך השיב: "גם זה יעבור". ומאז שלמה המלך היה מסתכל בטבעת ברגעים קשים ושואב ממנה תעצומות נפש ועידוד, וברגעים של שמחה מבטו היה נתקל בכיתוב וכך נשמר מלהגיע לזחיחות דעת.
מזכירה לכולנו ש"גם זה יעבור", ושיש לנו יכולת לכתוב את מסע חיינו ולהשפיע על איך שנזכור אותו.

שבת שלום!
 
 


 
 

הצטרפו לרשימת התפוצה של קהילת מגן אברהם:




קהילת מגן אברהם,מרגנית 20 , עומר, מיקוד: 84965, טל. 08-6460424, דוא"ל:  info@magenav.org

לייבסיטי - בניית אתרים